איך השתמשו Beach House בלהיט ויראלי על מנת ליצור מומנטום לקראת הריליס החדש שלהם
צוות Beach House ב-Sub Pop Records השתמש בלוח הפרסום, בהמלצה ממומנת במסך מלא על ריליס חדש של אמן, כדי לקדם את האלבום החדש וליצור אפקט הילה לכל גוף העבודות שלהם.
אגדות הרוק האלטרנטיבי יצרו קשר עמוק יותר עם מעריצים כשתיעדו את ההקלטה של Beneath the Eyrie.
למרות שהיום נראה שרבים מהאמנים פורצי הדרך נמצאים במרחק של כמה לחיצות, ה-Pixies תמיד נתפסו כבלתי נגישים. אחרי שהלהקה הניחה את התבנית לרוק אלטרנטיבי בסוף שנות ה-80 והתפרקה ב-1993, נראה היה שהלהקה נטמעה בתוך ה-DNA של המוזיקה. עד שהם התאחדו מחדש ב-2004, הם פשוט הפכו לאגדות. אבל בשנה שעברה, המעריצים קיבלו הצעה חסרת תקדים להיכנס לעולמה של הלהקה עם It’s a Pixies Podcast, שמתעד את יצירת האלבום שלהם מ-2019 Beneath the Eyrie במהלך חודש באולפן מגורים בצפון מדינת ניו יורק.
הפרויקט הפך את ה-Pixies פעם נוספת לפורצי דרך - הפודקאסט הדוקומנטרי שלהם על יצירת אלבום היה הראשון ששמענו. מאז כבר ראינו את ההשקה של פודקאסט המקור של Spotify, 21 Days with mxmtoon , המתעד את תהליך הקריאייטיב בפורמט שמע בסגנון יומן אישי. אבל הפרויקט של ה-Pixies היה, ונותר, יחיד במינו מבחינת ההיקף והשאיפה שלו: צוות ההפקה תיעד יותר מ-300 שעות של חומרי גלם, לפי Spotify for Podcasters. שוחחנו עם מנהל ה-Pixies, Richard Jones, כדי לגלות אם אמנים ואמניות נוספים צריכים לשקול ללכת שוב בעקבות ה-Pixies.
Spotify for Artists: שתפו אותנו איך נולד הרעיון הזה.
Richard Jones: ל-Pixies יש קטלוג מוכר ומוערך שהם יכולים לצאת איתו בשמחה לסיבובי הופעות ברחבי העולם במשך שנים רבות. אבל תמיד גילינו, כמו אמנים ואמניות רבים מהדור הזה, שלוקח זמן עד שמוזיקה חדשה זוכה להערכה ומעוררת הנאה באותו האופן. לכן, כשעבדנו על האלבום הזה, חשבתי לעצמי: "איך נוכל לאפשר לאנשים להתחבר למוזיקה לאורך זמן רב יותר, ובכך לפתח אליה קשר עמוק יותר וליצור ממנה זיכרונות בתקופות שונות בחייהם, עוד לפני שהאלבום יוצא, כמעט כאילו שהם כבר מכירים אותו?"
במילים אחרות, אנחנו בעצם הופכים את זה לקאנון עוד לפני שהאלבום יצא בכלל.
כן. בדקתי הרבה זמן איך המעריצים שלנו מדברים על המוזיקה באינטראקציות חברתיות ובקבוצות מעריצים — הם ניתחו ודנו במוזיקה לעומק, אז חשבתי, אולי פודקאסט? למה שלא נקליט את כל מה שאנחנו עושים, ונכניס לנתחים נכבדים שאנשים יוכלו להאזין להם כמה פעמים כדי ליצור מערכת יחסים משלהם עם השירים? ובו בזמן, קבלו קצת תובנות לגבי המוזיקאים, כי ה-Pixies ידועים בחוסר הזהות הציבורית שלהם. אז זה גם איפשר את זה בפעם הראשונה.
Paz Lenchantin, צילום: Simon Foster
מה לגבי הרעיון שהתבוננות במשהו משנה אותו?
החשש הזה ממש התפוגג בזכות הדרך שבה עשינו את זה – המיקרופונים פשוט היו פתוחים כל הזמן. לא היו אנשים שהסתובבו סביבנו, או מפיקי פודקאסטים באולפן. רוב הזמן אני חושב שהלהקה פשוט שכחה מזה. והדבר הטוב בעבודה באולפן מגורים הוא שכולם נמצאים שם כל הזמן. לעיתים קרובות במהלך תהליך ההקלטה עושים דברים בנפרד – אנשים עובדים על התפקידים שלהם, יוצאים לטיולים רגליים או סתם יושבים וקוראים משהו. טוני יכול היה בקלות לקפוץ, להסתובב, לראות מי פנוי, ופשוט להגיד, "מה שלומך היום?" אחת ההצלחות האמיתיות של זה היא שהשיחות האלה הפכו לטבעיות למדי.
היו ללהקה ספקות כלשהם מראש לגבי זה?
הם אימצו את הרעיון לחלוטין, וזה דורש המון אמון. הם ידעו שלא נגרום להם להיראות מגוחכים, אבל גם לא ניסינו להציג את זה באור ורוד מדי. אלה בעצם הקלטות ואוסף זיכרונות כנים מאד של מה שקרה באולפן. חלק גדול מהמשיכה של ה-Pixies נובע מזה שהם אמני 'צווארון כחול', אז לא ניסינו להפוך את זה לתוכנית ריאליטי. היינו צריכים למשוך את המאזינים פנימה, לקחת אותם למסע ולחבר אותם למוזיקה החדשה, ועדיין לוודא שאנחנו לא מציגים את הלהקה או את הפעילות שלה באור סנסציוני.
David Lovering, צילום: Simon Foster
עזרת ללהקות ליצור אלבומים, אבל איך היה המעבר לספר סיפור קולי בפורמט הזה? זה בעצם משרת את האלבום, אבל הוא גם צריך לעמוד בפני עצמו.
נכון. כשעושים אלבום, באופן אידיאלי, עושים את זה בשביל עצמנו. נכנסים, כותבים את השירים שיוצאים, מקליטים אותם בדרך שלנו, וזהו. וכמובן, הפודקאסט הזה הוא ממש לא כזה. בסופו של דבר, זה כלי קידום לאלבום, אבל כלי קידום בלבד לא היה מעניין במיוחד. ידענו שנצטרך להשקיע את רוב הזמן שלנו בעריכה כדי שיהיה אוסף של נרטיבים שיעברו לאורך הסדרה. אני זוכר שהיה לי קשה מאוד למצוא את האיזון הנכון בין שיתוף ההיסטוריה של הלהקה בלי להתנשא על המעריצים, לבין חשיפת פרטי התהליך בלי להרוס את המסתורין.
אז איזה סוג של תגובות קיבלתם מהמעריצים?
מעריצי העל בפורומים ובקבוצות הפייסבוק ממש עפו על זה. הם התלהבו בטירוף מכל דבר, ופשוט ניתחו לגורמים כל פרק. המעריצים המזדמנים ממש אהבו את הרעיון, והתחילו להבין את הלהקה קצת יותר וליצור איתה חיבור מעבר לשירים. משכנו עניין גם מצד אנשים שלא היו מעריצים — אנשים שעבדו באולפנים, במדיה או בפודקאסטים, שכל התהליך פשוט ריתק אותם. אם להיות כנים, לא נתקלנו בשום תגובות שליליות בכלל.
ומה קרה כשיצאתם לסיבוב הופעות עם המוזיקה החדשה?
בדרך כלל, בחודש הראשון פחות או יותר של סיבוב ההופעות, אנשים מכירים את השירים המובילים, ופחות מתלהבים משאר השירים. הפעם הם הכירו ממש מוקדם את כל השירים החדשים. כשראינו אולמות מלאים באנשים שמגיבים למוזיקה, הרגשנו שיש הערכה רבה יותר וחיבור עמוק יותר לאלבום הזה מאשר לשני האלבומים האחרונים שהוצאנו מאז שהלהקה התאחדה. אז כן, זה באמת עבד!
— Chris Martins
